בין קווי המתאר היוצאים עכשיו תחת ידי , אני רואה אותך .
ככה סתם קוים פשוטים , דקים , בעט שחור .
ופתאום - את - כמו שאת - מתגלה אלי מתוך התמונה .
בין הקווים המתעקלים זו את , כמו פעם , כמו אז -
בפינה הקטנה בצד החדר עם הטלפון ביד אחת ועם העט ביד השניה , משרבטת עיגול על עיגול , שופכת נפשך עם הדיו על הדף החלק ,
נוכחת ואינך , נמצאת ונעלמת , כמו אז בפינה הקטנה בסלון ביתינו .
שלום חנוך ברקע , צועק כי "משיח לא בא" , ועיניך מתכווצות וגבותייך מתקוממות אל נוכח האמירה , ונראה כי את נלחמת כמו תמיד באיזה משהו בלתי נראה , באיזו מלחמה פנימית קשה ועקובה .
ואני הילדה - מביטה בשקט מהקצה של החדר,מכווצת שכמות , עוצרת נשימה , עוטה בגרות של איש זקן , מכינה עצמי לאחוז את שני ידייך,לאסוף אותך,שמא תיפלי שדודה מול עיני .
אני ממשיכה עכשיו להאריך קוים פשוטים על דף נקי , והתמונות באות חופשי צלולות מול עיני , והזמן לא פגם בם , כמו לא עבר הוא כלל וכלל ,והזמן הוא מתגלה מביא עצמו בזמנו החופשי , בעיתותיו הרצויות , מבין יותר , מתחשב יותר , מכיל יותר .
אז אני מתארת עוד משפט , מחליקה עוד קו על דף , מאריכה את עיתות הזיכרון , מושכת רגעים באצבעות רכות .
יום שישי תכף כבר מגיע , מביא איתו אחר הצהריים הומים בין השווקים בחורף ירושלמי קריר , סגריר , שייך .
וגם שם - מחוץ לדפים , מחוץ לקווים , באויר הפתוח , אני מצליחה לגעת בך , לחבק אותך .
וגם שם - בין ריח הדגים לסילסול ים תיכוני , אל מול ציבעי התבלינים את נוכחת , כל כך נוכחת .
ותמיד יש בי ממך , ותמיד את ישנך , בפעימות , ברגעים ,בתוך הקוים , בדקויות של בין לבין .
|
;){kind=link}